ביאור שטיינזלץ על תמורה י״ח

1 אי אם המדובר בתמורה של קרבן אשם — הרי גמירי לה למודה היא כהלכה למשה מסיני שתמורת אשם לרעייה אזלא הולכת, ואין צורך אם כן למעט זאת מן הכתוב! שכן כלל הוא: כל שבחטאת דינה שהיא מתה מובלת למיתה, ובכללן תמורת חטאת, באשם רועה עד שייפול בה מום ותיפדה ודמיה יפלו לעולה. ומשיבים: לעולם מדובר בברייתא זו בולד ובתמורת חטאת, ובאשר לשאלה, מדוע נזקקים אנו לפסוק הממעט אותם, שהרי הלכה למשה מסיני היא, יש להשיב: הילכתא גמירי לה הלכה למשה מסיני למודה היא דווקא לענין המיתה, ואילו קרא למעוטי הפסוק בא למעט אותם לענין ההקרבה, שאין מקריבים אותם.

2 ותוהים על כך: והרי הא בהא תליא זו בזו, דין ההקרבה בדין המיתה תלויה, וכיון שלמיתה היא אזלא הולכת — ממילא מובן שהיא לא קרבה! אלא יש לומר כי הלכתא ההלכה למשה מסיני — באה לענין קרבן החטאת, ואילו קרא הפסוק — בא למעוטי למעט תמורת אשם.

3 ושואלים: הא נמי הילכתא גמירי לה זו גם כן הלכה למשה מסיני למודה היא, דאמרי שכן אמרו: כל שבחטאת מתה, באשם רועה! אלא, קרא מיבעי ליה הפסוק נצרך לו להשמיענו דין נוסף, דאי שאם עבר ומקריב והקריב ולד חטאת או ולד אשם וכן תמורת חטאת או תמורת אשם — הריהו קאי עומד באיסור עשה, שהרי מיעטו הכתוב ממצות עשה שנאמרה לענין ולד עולה ושלמים, ולאו הבא מכלל עשה — עשה.

4 א עוד שנינו בברייתא כי ר' עקיבא חולק על ר' ישמעאל ואומר כי אינו צריך פסוק זה "רק קדשיך..." דברים יב, כו—כז למעט ולדות ותמורות שאר הקדשים מהקרבה על המזבח, שכן מן הפסוק הנאמר בדין האשם "אשם הוא", ויקרא ה, יט למדים אנו שרק הוא האשם עצמו קרב על המזבח, ואין תמורתו קריבה. ושואלים: למה לי קרא פסוק זה ללמדנו שאין תמורת האשם קריבה על המזבח, והא הילכתא גמירי לה והרי הלכה למשה מסיני למודה היא שתמורת האשם רועה "כל שבחטאת מתה — באשם רועה", ואינה קריבה!

5 ומשיבים: אין הכי נמי אכן, כך גם כן, שאין צורך בדרשת הכתוב, אלא קרא פסוק למה לי מהו מלמדנו — יש לומר כי מיבעי ליה נצרך לו ללמדנו כהלכה זו שאמר רב הונא, שכן אמר רב הונא: בהמת קרבן אשם שניתק נעתק, נפסל מהקרבה, וכגון שנתכפרו בעליו בקרבן אחר ודינו לרעייה עד שיפול בו מום, וייפדה, ויביאו בדמיו עולה, ועמד הבעלים לפני שנפל בו מום ושחטו סתם, בלא כוונה מיוחדת — כשר, וקרב לשם עולה.

6 ולדיוק ההלכה: רק אם ניתק לרעייה — אין כן כשר לשם עולה, ואולם אם לא ניתק לרעיה — לא, אינו כשר. מאי טעמא מה הטעם, המקור לכך בתורה? שכן אמר הכתוב באשם "הוא" — להדגיש: בהווייתו יהא, שעדיין הוא אשם. בעמוד הקודם הובאו שתי ברייתות בהן נלמד דין ולד השלמים שהוא שלמים. האחת למדה זאת מהכתוב "אם זכר אם נקבה" ויקרא ג, א, והשניה מהכתוב "תשא ובאת" דברים יב, כו.

7 ושואלים: להאי לזה התנא בברייתא השניה דקא יליף שהוא לומד את דין ולדות השלמים שהם כשלמים מהני קראי מהמקראות הללו, "תשא ובאת" דברים יב, כו, תיפוק לי תצא לו, תילמד הלכה זו מהמקראות "זכר" ו"נקבה" ויקרא ג, א, כדרך שנלמד הדבר בברייתא הראשונה? ומשיבים: אין הוא לומד ממקרא זה, שכן הכתוב ההוא מיבעי ליה נצרך לו לעניינו של ולד בעלי מומין, ולתמורת בעלי מומין.

8 ושואלים על כך: ותיפוק לי כולהו מהאי קרא ויצאו לו, ויילמדו, כולם, כל הדינים, הן של ולדות ותמורות שלמים והן של ולדות ותמורות בעלי מומים, מהפסוק הזה, וכדרך שנלמד בברייתא הראשונה! ומשיבים: הלשון "אם" "אם זכר", "אם נקבה" לא משמע ליה אינו נראה לו שבא ללמד, שכן אין היא מיותרת אלא צורת לשון המקובלת במקרא.

9 ושואלים לצד האחר: ולהאי ולזה התנא בברייתא הראשונה, דנפקא ליה שיוצא לו, שלשיטתו למדים מהכתוב "זכר" "אם נקבה" את כל הדינים כולם, אם כן בכתוב "תשא ובאת" מה עביד להו עושה בו, מה נלמד ממנו? ומשיבים: כתוב זה בא ללמד הלכה אחרת, שהבעלים חייבים להביא את קרבנותיהם למקדש, בעת שעולים לרגל, אפילו ממירעייהו מהמרעה שלהם, שלא יתעצלו מלחפשם ומלקחתם, ולא ידחו את הבאתם לרגל הבא. לישנא אחרינא לשון אחר: בא כתוב זה ללמד שאפילו ממורגייהו מן המורג, כלי הדישה שלהן יש לקחת את הבהמות אותן הוא רוצה להקדיש, ועתה הוא עומד לעלות לרגל, ואל ידחה את הבאתן.

10 ב משנה במשנה הקודמת שנינו שדין ולדות השלמים הריהו כדין השלמים, ומוסיפים כי בדבר זה נחלקו חכמים, שר' אליעזר אומר: ולד שלמים לא יקרב שלמים, אלא יסגרנו במקום שבו לא יינתן לו מזון, וימות רש"י. ואילו חכמים אומרים: יקרב כשלמים.

11 ובהסבר מחלוקתם, אמר ר' שמעון: לא נחלקו ר' אליעזר וחכמים על הולד שנולד לולד שלמים, וכן על הולד שנולד לולד תמורה — שלדעת הכל לא יקרב. על מה נחלקו — על הולד של השלמים עצמו, שבזה ר' אליעזר אמר: לא יקרב, וחכמים אומרים: יקרב.

12 ובענין זה העיד מסרו במסורת מפי רבותיהם ר' יהושע ור' פפייס על ולד שלמים שיקרב שלמים. אמר ר' פפייס: אני מעיד שהיתה לנו פרה של זבחי שלמים, ואכלנוה מבשרה בחג הפסח, ואכלנו לאחר מכן את בשר ולדה כקרבן שלמים בחג ברגל אחר.

13 ג גמרא שנינו במשנה כי שיטת ר' אליעזר היא שולד שלמים אינו קרב שלמים. ובענין זה אמר ר' אמי, אמר ר' יוחנן: מאי טעמא מה הטעם, מקור שיטתו של ר' אליעזר? — שכן אמר קרא הכתוב בתחילת פרשת השלמים "ואם זבח שלמים קרבנו לה'" ויקרא ג, א. והלשון "ואם" שניתן לקוראה "ואם" באה להורות: ולא ולד.

14 אמר ליה לו ר' חייא בר אבא לר' אמי בשאלה: אלא מעתה שכך נדרש הכתוב "אם", הכתוב "אם על תודה יקריבנו" ויקרא ז, יב, אם כן לכאורה הכי נמי כך גם כן יידרש באותו אופן: "אם" — ולא ולד, שולד התודה אינו קרב, וכי תימא ואם תאמר : הכי נמי אכן כך גם כן, שלדעת ר' אליעזר אף ולד התודה אינו קרב כקרבן תודה, והתניא והרי שנויה ברייתא בדין התודה: ולדה של התודה, ותמורתה של התודה, וחילופיה הבהמה המובאת לקרבן תודה במקום קרבן תודה שאבד, ולאחר מכן נמצא אותו קרבן, ועתה שתיהן עומדות לפניו להקרבה, מנין שדינם של כל אלו להקרבה כתודה עצמה? — תלמוד לומר "אם על תודה יקריבנו" — והרי זה בא לרבות מכל מקום כל אופני התודה שקרבים כתודה!

15 אלא אמר ר' חייא בר אבא, אמר ר' יוחנן: היינו טעמא זהו הטעם של שיטת ר' אליעזר שאין ולדות השלמים קרבים — אין זה מדין תורה, אלא גזירה שגזרו חכמים על ולדות השלמים שלא יקרבו, וטעם הגזירה: שאם נאמר שהולדות קרבות, יש לחשוש שמא ימתינו הבעלים, וישאירו את האמהות אצלם לזמן רב, עד שיגדל מהם עדרים עדרים כדי למוכרם לצרכי שלמים.

16 ד עוד שנינו במשנה שאמר ר' שמעון בהסבר מחלוקתם של ר' אליעזר וחכמים שלא נחלקו על ולד ולד שלמים ועל ולד ולד תמורה שלא יקרב, ועל מה כן נחלקו? — על הולד...".

17 ובדברי ר' שמעון אלה איבעיא להו נשאלה להם, לחכמים, היכי תני איך בדיוק שנויים הדברים, האם יש לשנות בהם "לא נחלקו ר' אליעזר וחכמים בכלל אם יקרבו או שלא יקרבו ולדות הולדות, אלא לדעת הכל ואף ר' אליעזר מודה בכך יקרבו", או דילמא שמא, כך יש לשנות: "לא נחלקו ר' אליעזר וחכמים בולדות ולדות אלה שלדעת מי מהם יקרבו, אלא לדעת הכל ואף לדעת חכמים לא יקרבו"?

18 אמר רבה: מסתברא מסתבר לומר שכך הוא נוסח הדברים: "לא נחלקו בולדות ולדות שלא יקרבו, אלא לדעת הכל יקרבו". מאי טעמא מה טעם הדבר? — שכן עד כאן לא שמענו כי פליג חלק ר' אליעזר עליה דרבנן על חכמים ואמר שלא יקרבו אלא בולד עצמו, אבל ולד ולד — לא אסר ר' אליעזר להקריבו, שכן אקראי בעלמא דבר מזדמן סתם הוא, שאין זה דבר מצוי שישהו אותם עד שיהיו להם ולדי ולדות.

19 ואילו ר' יהושע בן לוי אמר: נוסח המשנה הוא "לא נחלקו בולדות ולדות שיקרבו, אלא לדעת הכל לא יקרבו". מאי טעמא מה טעם הדבר? — שכן עד כאן לא שמענו כי פליגי רבנן עליה חולקים חכמים על ר' אליעזר ואומרים שיקרבו, אלא בולד השלמים, אבל ולד ולד — מתוך מעשיה התוצאה של מה שעשה בה, שהשהה אותה ניכרת מחשבתו שלגדל קא בעי ליה הוא רוצה אותו ולכן לא יקריבו, כדי שלא יגדלו מלכתחילה לשם כך.

20 א תני שנה ר' חייא מדרש חכמים, שיש בו לסיועי לסייע לשיטת ר' יהושע בן לוי, שהכל סבורים, שאין ולדות ולדות השלמים קרבים, שכך נדרש המקרא בפרשת השלמים: "אם כשב הוא מקריב את קרבנו והקריב אותו..." ויקרא ג, ז, ויש בכתוב זה שני מיעוטים: "כשב" משמעו ולד, ולא ולד הולד, ולכן דווקא ולד ראשון ולד השלמים עצמם — קרב, ואילו ולד שני ולד הולד — אינו קרב.

21 ועוד, מאחר ובפסוק זה עוסקים בענין השלמים, מכאן שדווקא הוא ולד השלמים — קרב, ואין ולד כל הקדשים קרב. הרי שאף מי שסבור שולדות השלמים קרבים חכמים, מסכים שאין ולדות הולדות קרבים.

22 ומבררים את המיעוט השני ששנינו במדרש חכמים זה, שדווקא הוא קרב ואין ולד כל הקדשים קרב: בולד דמאי של מה, של איזה קדשים מדובר? אי אם בולד של עולה ואשם — אין זה יכול להיות, שהרי קרבנות אלה זכרים הם, ולא יתכן שבני ולד הם. אי אם מדובר בולד של חטאת — הילכתא גמירי לה הלכה למשה מסיני למודה היא שלמיתה היא אזלא הולכת, ולא להקרבה!

23 אמר רבינא: יש לתרץ כי בא הכתוב לאיתויי להביא במיעוט שאין ולדות שאר הקדשים קרבים, את ולד הבהמה המעושרת קרבן מעשר בהמה שלאחר שנתקדשה ילדה, ובא הכתוב ללמד שהולד אינו קרב. ושואלים: דין זה של ולד המעושרת שאינו קרב, למה לי קרא פסוק, והרי מגזירה שווה "עברה" האמור במעשר בהמה "וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קודש לה'", ויקרא כז, לב, "עברה" מתוך האמור בבכור "והעברת כל פטר רחם לה' וכל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך הזכרים לה'", שמות יג, יב שולדו אינו קרב, קא גמר לה הוא נלמד לו!

24 ומשיבים: אצטריך נצרך לימוד זה, שכן סלקא דעתך אמינא היה עולה על דעתך לומר כי מאחר וכלל בדרכי הלימוד הוא, שאין דנין למדים בהיקש את דינו של מי שאפשר שתהיה בו מציאות מסויימת כגון ולד הנולד לבהמת מעשר מזה שאי אפשר שתהיה בו אותה מציאות כגון בכור, שאין בו לידה, שהרי אין בכור אלא זכר, ואין אם כן ללמוד אחד מהשני, משום כך קא משמע לן הוא הכתוב משמיע לנו מיעוט זה בדינו של ולד מעשר בהמה.

25 ב שנינו במשנה שהעיד ר' שמעון ור' פפייס על ולד שלמים שהוא קרב כשלמים. והוסיף ואמר ר' פפייס בעדותו שהיתה להם פרה שנאכלה כזבחי שלמים בחג הפסח ואילו ולדה נאכל כשלמים ברגל אחר "בחג".

26 ושואלים: לשיטת רבא שאמר בדין הקדשים: כיון שעבר עליהם לאחר שהקדישום רגל אחד, ולא הביאום בעליהם למקדש — כל יום ויום עובר עליהם באיסור "בל תאחר" "כי תדור נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו", דברים כג, כב, אם כן כבר מעצרת חג השבועות בעי מיכליה צריך לאוכלו את ולד השלמים שקרבו בפסח, ומדוע המתינו עד חג הסוכות המכונה כרגיל "חג"? אמר רב זביד משמיה משמו של רבא בתשובה: מדובר במקרה שנאנס, ולא יכול היה להקריבו בעצרת, וכגון שהיה ולד הקרבן חולה בעצרת.

27 רב אשי אמר תירוץ אחר: מאי מה פירוש "חג" נמי דקתני גם כן ששנינו במשנתנו בעדותו של ר' פפייס? — חג שבועות, ולא חג הסוכות. ושואלים: ואידך והאחר, רבא, שלא פירש כן את דברי ר' פפייס, והוכרח לפרש את דבריו במקרה של מי שחלה, מדוע לא פירש כרב אשי? ומשיבים: כל היכי דקתני היכן, מקום ששונה התנא במשנה "פסח", והוא מציין גם את חג השבועות בדבריו, הריהו תני שונה את השם "עצרת" כשמו של חג השבועות, ולא את השם "חג".

28 ושואלים: אי הכי אם כך, שלא הובא ולד השלמים בחג השבועות, אלא רק בחג הסוכות, משום שהבהמה היתה חולה כהסברו של רבא, או שאכן הביאוהו בחג השבועות כהסברו של רב אשי, מאי אסהדותיה לשם מה באה העדות של ר' פפייס? ומשיבים: לאפוקי להוציא, לשלול משיטת ר' אליעזר שאמר ולד שלמים לא יקרב שלמים, לכך קמסהיד מעיד הוא שקרב ולד השלמים, ושאף נהגו כך למעשה.

29 ג משנה ועוד בדין ולדות הקרבנות. הולד הנולד לבהמה שהיא קרבן תודה, וכן בהמת חולין שהיא תמורתה של בהמת קרבן תודה, וכן ולדן של אלו, ואף ולד ולדן עד סוף כל הדורות — הרי אלו דינם כתודה עצמה, לדיני ההקרבה, ובלבד מלבד הלכה זו: שאין אלו טעונין חייבים בהבאת לחם הבא עם התודה כתודה עצמה.

30 ד גמרא שנינו בסוף המשנה שולד ותמורת התודה אינם חייבים בהבאת לחם עם הקרבתם, ושואלים: מנא הני מילי מנין אלו הדברים? ומשיבים: דתנו רבנן שכן שנו חכמים על האמור בפרשת התודה "אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן...." ויקרא ז, יב, מהו אומר מה מלמדנו הכתוב "תודה יקריבנו"?

31 עניינו של זה — המפריש בהמה לקרבן תודה, ואבדה, ועמד והפריש לקרבנו בהמה אחרת תחתיה, ולאחר מכן נמצאת הבהמה הראשונה, ועתה הרי שתיהן עומדות לפניו להקרבה. מנין שאיזו משתיהן שירצה בה להקרבה, שיקריב אותה ולחמה עמה? תלמוד לומר מלמדנו הכתוב: "תודה יקריב" — ללמד, שכל תודה שהיא, בין הראשונה בין השניה, רשאי הוא להקריבה.

32 ושואלים עוד: יכול תהא אף התודה השניה טעונה לחם? — לכך תלמוד לומר בלשון המסייגת "יקריבנו" — דווקא אחת באה עם לחם, ולא שתים. ועוד: מנין לרבות אף את הולדות תמורות וחליפות שאבדה התודה הראשונה, והפריש בהמה אחרת במקומה, ולאחר מכן נמצאה הבהמה הראשונה? — לכך תלמוד לומר מלמדנו הכתוב: "ואם על תודה" — שכולן קרבות כתודה. יכול יהו כולן טעונות לחם? — תלמוד לומר: "על זבח התודה" — רק התודה עצמה טעונה לחם, ולא ולדה ותמורתה וחליפתה טעונה לחם.

33 ה משנה בהמת חולין זכר שהיא תמורת בהמת עולה, וכן ולד בהמת התמורה אם המיר בהמת חולין נקבה בבהמת עולה וילדה זו זכר, ואף ולד ולד ולדה של תמורת העולה, עד סוף כל דורות העולם — הרי אלו דינם כעולה עצמה, וטעונין חייבים בכל דיני הקרבת העולה: הפשט העור וניתוח הבשר וכליל לאשים שריפת כולה על אש המזבח. המפריש בהמה ממין נקבה לקרבן עולה וקרבן עולה בא רק מן הזכרים, ואם ילדה אותה בהמה זכר — הרי דינו של זה, אף שהוא זכר וזכר עולה לקרבן עולה, שירעה עד שיסתאב יפול בו מום, וימכר, ויביא בדמיו עולה. ר' אליעזר אומר: הוא הולד עצמו יקרב עולה.

34 ו גמרא שנינו בתחילת המשנה כי ולד תמורת עולה הריהו קרב כעולה, ואילו בסופה נחלקו חכמים ור' אליעזר בדינו של ולד בהמה נקיבה שהוקדשה לעולה, ושואלים: מאי שנא רישא דלא פליגי מה שונה תחילת המשנה, שלא נחלקו בה חכמים ור' אליעזר, והכל מודים שקרב, ומאי שנא סיפא דפליגי ובמה שונה סוף המשנה, שנחלקו בה?

35 אמר רבה בר בר חנה: אף במקרה המתואר בתחילת המשנה, במחלוקת היא שנויה בין חכמים לר' אליעזר, והדעה המובאת במשנתנו שיטת ר' אליעזר היא. ורבא אמר: אפילו תימא רבנן תאמר כי כשיטת חכמים היא תחילת משנתנו, ואולם יש לומר כי עד כאן לא שמענו כי פליגי עליה נחלקו עליו על ר' אליעזר אלא דווקא גבי אצל, בענין המפריש נקבה לעולה שלדעתם אין הולד קרב, משום דאימיה שאמו עצמה לא קריבה. אבל במקרה של ולד תמורה — כיון דאימיה נמי שאמו, כלומר, מקור קדושת אמו, העולה המקורית שאותה המירו על אמו שהיתה זכר גם כן קריבה, אפילו רבנן מודו חכמים מודים שהולד עצמו יקרב.

36 ושואלים: ומי והאם אמר ר' אליעזר שיקרב עולה הוא עצמו? ורמינהו ומשליכים, מראים סתירה מן האמור במשנה להלן כ,ב, ששנינו: בהמת חולין בין זכר ובין נקיבה שהיא תמורת קרבן אשם, וכן ולד בהמה נקיבה תמורה של קרבן אשם, וכן ולדן וולד ולדן עד סוף כל דורות העולם — דינם שירעו עד שיסתאבו, וימכר, ויפלו וימסרו דמיו לצורך עולות נדבה של הציבור.

37 ר' אלעזר אומר: ימותו. ר' אליעזר אומר: אין דמיהם הולכים לצורך נדבת הציבור, אלא הבעלים עצמו של בהמת התמורה יביא בדמיהן עולה. ומתוך דיוק דברי ר' אליעזר נלמד: בדמים המתקבלים ממכירתו של ולד התמורה — אין כן יביא קרבן עולה, אבל הוא ולד התמורה עצמו — לא קרב כעולה!

38 אמר רב חסדא: ר' אליעזר לדבריהם דרבנן קאמר להו של חכמים אמר להם, שכך אמר: לדידי לי כשעלצמי — סבירא לי אני סבור שאפילו הולד עצמו נמי גם כן קרבה עולה. ואולם לדידכו דאמריתו לכם, לשיטתכם, שאומרים אתם שהיא רועה ולכשיפול בה מום תימכר ויביא בדמיה עולה — אודו הודו לי מיהת לפחות שמותרות מותר הכסף שנשאר לאחר שקנו באשם עולה לנדבת יחיד אזלי הולכים, ולא לנדבת ציבור. ואמרי ליה ואמרו לו חכמים בתשובה: מותרות לנדבת ציבור אזלי הולכים.

39 רבא אמר הסבר אחר: עד כאן לא שמענו כי קאמר אמר ר' אליעזר שהוא הולד עצמו יקרב עולה — אלא דווקא במפריש נקבה לעולה, וילדה, וטעם הדבר: דאיכא שכן יש שם עולה על אמו,